ביהמ"ש העליון החמיר עונשו של אדם אשר השליך אבן לעבר פלסטיני פצוע

השופטת מ' נאור:

           בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ר' אבידע, ח' סלוטקי, ו-א' יעקב). בע"פ 156/08 משיג המערער, שמעון סיטרין (להלן: המערער), כנגד חלק מהכרעת הדין וכן כנגד גזר הדין. בע"פ 10423/07, מערערת המדינה על קולת העונש.

כתב האישום

1.        כתב האישום הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע וייחס למערער עבירות של התפרעות לפי סעיף 152 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) ו-329(א)(2) לחוק העונשין, ניסיון לרצח לפי סעיף 305 לחוק העונשין, פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, ושהייה בשטח סגור לפי תקנה 125 בצירוף תקנה 69(ב) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945.

2.        האירועים המתוארים בכתב האישום התרחשו על רקע יישום תכנית ההתנתקות. ביום 26.6.2005 הוציא אלוף פיקוד הדרום צו המורה על סגירת שטח באזור "טל ים" שבחבל עזה. במסגרת הצו, נאסרה הכניסה והשהייה במקום. לאחר הוצאת הצו, הרסו כוחות צה"ל בתים באזור. במסגרת פעולה זו נוצר חיכוך עם אזרחים ישראלים, אשר התפרעו והפריעו לעבודת החיילים. בלילה שבין התאריכים 27.6.2005-26.6.2005 כמחאה על הריסת הבתים, פלשו עשרות אזרחים ישראלים לבית נטוש בשכונת המואסי (להלן: הבית), באזור שהוכרז כשטח צבאי סגור. על קירות הבית רוססה הכתובות "מחמד חזיר" במטרה לפגוע ברגשותיהם של תושבי שכונת המואסי הפלסטינים.

           ביום 29.6.2005 הגיעו כוחות צה"ל לבית לאחר שדווח להם על יידוי אבנים במקום. החיילים שהגיעו למקום נתקלו בהתנגדות מקרב הישראלים, אשר כללה בין היתר, קריאות גנאי ויידוי אבנים. חלק מהישראלים רצו למבנה נטוש מול הבית והתבצרו בתוכו. החיילים קראו למתבצרים לפנות את המבנה שנמצא כאמור בשטח צבאי סגור, אולם המתבצרים התעלמו מקריאות החיילים. לבסוף פרצו החיילים למבנה והוציאו את המתבצרים כאשר הם מותקפים על ידי קבוצה גדולה של ישראלים. רק לאחר שהצליחו להרגיע את הרוחות, עזבו מרבית הכוחות את המקום.

3.        על פי כתב האישום היה המערער אחד הפולשים ששהו בבית ביום 29.6.2006. באותו היום, סמוך לשעה 13:00 יצאו מהבית הפולשים, ביניהם המערער, והחל יידוי אבנים בין הישראלים לפלסטינים. בנסיבות אלה הואשם המערער כי השתתף בהתקהלות אסורה, במהלכה עורר אחרים לבצע מעשי אלימות והפר את השלום באופן שיש בו להטיל אימה על הציבור. על פי כתב האישום יידוי האבנים נעשה בכוונה לפגוע בפלסטינים ולגרום להם חבלה חמורה, נכות או מום; ונמשך חרף בקשות חיילי צה"ל כי יפסיקו ותוך שהם מסכנים את כוחות הביטחון שהיו במקום. במהלך האירוע נפגעו מיידוי האבנים, חיילים וכן ישראלים ופלסטינים, ונגרם נזק רב לרכוש.

           מיד לאחר האירועים המתוארים, תפסו שני קציני צה"ל צעיר פלסטיני (להלן: הצעיר) אשר הקצינים הבחינו כי יידה אבנים לעבר הישראלים. אחד הקצינים הוביל את הצעיר לכיוון ג'יפ צה"ל שהיה במקום במטרה לעצור אותו. ואולם, כאשר התקרבו השניים לאזור בו היו הישראלים, מספר ישראלים התנפלו על הצעיר, תקפו אותו והטיחו בראשו ובגופו אבנים. הקצין הוביל את הצעיר הפצוע למקום מחסה, המוקף משלושה כיוונים בחומת לבנים שגובהה מטר וחצי, וניסה להגן על הצעיר הפצוע בעוד ישראלים, שזהותם אינה ידועה, ממשיכים לתקוף את הצעיר באמצעות אבנים ובעיטות, עד שעזבו את הצעיר, כשהוא מוטל על הארץ פצוע ומדמם. בשלב זה הגיע חייל נוסף שהחליף את הקצין בשמירה על הצעיר וניסה להזעיק חובש למקום. בעת ששכב הצעיר על הרצפה, כאשר החייל מגונן עליו, הגיע ישראלי שזהותו אינה ידועה, הטיל לעבר הצעיר הפצוע אבן ונמלט מהמקום. מיד לאחר מכן הגיע ישראלי נוסף שזהותו אינה ידועה, קפץ מעל החומה שלידה שכב הצעיר, הטיל לעברו אבן ונמלט מהמקום. בהמשך הגיע המערער למקום. על פי כתב האישום משהבחין המערער בצעיר שרוע על הארץ, ולפניו החייל המגונן עליו, גמלה בליבו החלטה לפגוע בצעיר הפצוע ולגרום למותו. המערער פנה לאחור, הצטייד באבן, רץ עם האבן בידו לעבר חומת הלבנים, קפץ מעליה והטיח את האבן בחוזקה לכיוון ראשו של הצעיר הפצוע בכוונה לגרום למותו, כך על פי כתב האישום. האבן פגעה במצחו של הצעיר, והוא ניסה לעמוד, אולם התמוטט על הארץ. בשלב זה חולץ הצעיר מהמקום בסיועם של עיתונאים, והועבר לאחד הבתים כשהוא במצב של הכרה מעורפלת. החיילים והעיתונאים הזעיקו חובש על מנת שיעניק עזרה רפואית לצעיר הפצוע, אולם בעת שהתקרב החובש לעבר הצעיר, איים עליו המערער ולחש באוזנו: "אם אתה רוצה מכות אז תטפל בו". לאחר מכן ניגשו ישראלים נוספים ואיימו על החובש כי יפגעו בו אם יטפל בפצוע וכן תקפו את החובש בכך שמשכו אותו מהמקום. החובש עזב את המקום בטרם העניק סיוע רפואי לצעיר הפצוע. הצעיר הועבר לידי הפלסטינים ופונה מהמקום. גם לאחר האמור לעיל, המשיך המערער ביידוי האבנים עד שחייל צה"ל נאלץ לאחוז בו ולהרחיקו מהמקום.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.        הכרעת הדין בעניינו של המערער ניתנה ביום 3.6.2007. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות של התפרעות, איומים ושהייה בשטח סגור. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ר' אבידע, ח' סלוטקי, א' יעקב) זיכה את המערער מהעבירה של ניסיון לרצח של הצעיר, אולם הרשיע אותו בשתי עבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין.

           המערער כפר בעובדות שבסעיפי האישום אשר ייחסו לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה וניסיון לרצח. הוא טען כי לא השליך אבנים לעבר הצעיר, לדבריו הוא השליך גושי עפר המתפוררים לחול בבואם במגע עם חפץ נוקשה אחר, ואשר אין ביכולתם לפגוע באיש. עוד טען המערער כי לא היה בכוונתו לפגוע באיש מתושבי המקום או לגרום להם לחבלה וכמובן שלא היה בכוונתו לגרום למותו של הצעיר הפלסטיני. לטענתו, כל שרצה היה להפחיד את התושבים הפלסטינים באזור, ביניהם הצעיר, ולהראות להם שהישראלים שולטים במקום. המערער טען שלא פגע באיש ולטענתו כיוון את גושי העפר כך שלא יפגעו בבני אדם אלא בסמוך להם, מאחר וכל רצונו היה כאמור, להרתיע את הפלסטינים.

           בבחינת היסוד העובדתי, המחלוקת העיקרית לא היתה על כך שהמערער השליך חפץ לעבר הפצוע. עובדה זו תועדה בסרטים שצולמו על ידי הערוצים 1 ו-10. לא היתה מחלוקת גם על כך שהוא השליך חפצים לעבר הבית, עובדה זו תועדה בשלושת הסרטים של הערוצים 1, 2 ו-10. המחלוקת העיקרית היתה לגבי מהות החפץ שהשליך המערער לעבר הפצוע. בעניין זה נשמעה עדותו של איציק סבן, כתב העיתון "ידיעות אחרונות" אשר נכח במקום האירוע ואף היה בין אלה שסייעו בחילוץ הצעיר הפלסטיני. סבן ציין בעדותו כי הבחין באבן שנחתה ליד הצעיר ופגעה בו, אך לא זכר היכן בדיוק פגעה האבן. עוד ציין סבן כי קבוצה של צעירים עם כיפות על ראשיהם, שאחד מהם היה עם זקן, רצו לעבר הצעיר וזרקו עליו אבנים. בהמשך ציין: "היה שם מטר אבנים, משני הכיוונים, אבנים שיכולים להרוג, וזה היה ניצול של שבריר שניה, לזרוק ולצאת מקו האש". עדות נוספת נמסרה מפיו של שמעון מרום, החייל שהגן בגופו על הצעיר, כפי שניתן לראות בסרטים. מרום ציין כי לא ראה את זריקת האבן, שכן היה עם גבו לכיוון שממנו נזרקה, אולם ראה כי מיד לאחר שנזרקה האבן, ניסה הצעיר לקום והתמוטט. באשר לטיב האבן שנזרקה ציין מרום: "זרקו אבני כורכר, זרקו אבנים קשות, זרקו חלקי בלוקים. כל מה שהיה שם-זרקו". המערער הודה שהוא הצעיר, לבוש חולצה שחורה וכיפה לראשו, שנראה בסרטים שהוגשו לבית המשפט ותיעדו את האירועים נשוא כתב האישום. הוא הודה כי השליך חפצים אל עבר הפלסטינים שהיו בבית וגם אל עבר הצעיר ששכב מעבר לחומה. הוא אישר כי במהלך האירוע הושלכו, בין היתר, לעבר הפלסטינים אבנים וחלקי אבני בניין, מסוג איטונג, אולם לטענתו הוא עצמו הקפיד שלא להשליך אבנים מסוג זה, אלא גושי עפר בלבד. גרסה זו, כך יש לציין, עלתה לראשונה רק בתשובתו של המערער לאישום והוא נמנע מלהעלותה במהלך חקירתו במשטרה. את הסיבה לכבישת העדות הסביר המערער ברצונו להימנע משיתוף פעולה עם "המערכת", קרי, הממסד הממלכתי, אשר פעל לפינוי השטחים. לגישתו השוטר אשר חקר אותו, הוא חלק מאותה "מערכת". לאחר שמיעת העדויות ועל בסיס תיעוד האירועים בסרטים שצולמו על ידי רשתות הטלוויזיה של ערוצים 1 ו-10 קבע בית המשפט שהחפץ שהושלך על ידי המערער לעבר הצעיר היה עצם קשיח ובכך דחה את טענת המערער לפיה זרק גושי חול בלבד.

           בבחינת היסוד הנפשי בעבירה של ניסיון לרצח, בה הואשם המערער, קבע בית המשפט כי על פי ההלכה הפסוקה אבן היא אמצעי שעל אף שמטבעה אינה בהכרח כלי פוגעני, יכולה להיחשב ככלי נשק ובנסיבות מסוימות יכולה גם לגרום למוות. נקבע כי אין ספק שלמערער היתה כוונה לפגוע בצעיר ולחבול בו, והדבר נלמד מהדרך בה המערער הביט בצעיר ובחייל, כפי שרואים בסרט של ערוץ 1, המערער סקר את הסביבה, שקל את צעדיו, כיון את האבן והשליכה בעוצמה אל עבר הצעיר. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי הכוונה לפגוע בצעיר אינה עולה כדי כוונת קטילה, הנדרשת לצורך הרשעה בעבירה של ניסיון לרצח. גודלה של האבן, והעובדה כי לאחר זריקת האבן הניח המערער לצעיר ולא ניסה לפגוע בו שוב, על אף שהיה באפשרותו לעשות כן, מעלה ספק באשר לכוונה שיוחסה למערער לגרום למותו של הצעיר. דבריו של המערער לחובש, כך נקבע, אינם מעידים באופן חד משמעי על כוונת קטילה. לפיכך זוכה המערער מן העבירה של ניסיון לרצח, אולם הוא הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה.

           בית המשפט קבע כי התקיים במערער היסוד הנפשי של כוונה לגרום חבלה חמורה לאור החזקה לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו ובהתחשב בנסיבות האירוע.

           בנוסף קבע בית המשפט כי הוכחו יסודות העבירה של חבלה בכוונה מחמירה גם באירוע השלכת האבנים לעבר הפלסטינים ששהו בבית. הוכח שהמערער השתתף ביידוי האבנים, המערער השליך את האבנים באופן ספונטאני, ומבלי לבצע סינון של האבנים אותם הוא הרים. האבנים שהושלכו היו אבנים קשות בעלות פוטנציאל פגיעה. גם כאן נדחתה טענתו של המערער לפיה לא היתה לו כוונה לפגוע בפלסטינים אלא רק להרתיעם. נקבע כי המערער הודה שכיוון את השלכת האבנים אל עבר הפלסטינים ומאחר ואין מדובר בעבירה תוצאתית, אלא בעבירה התנהגותית אשר די בניסיון כדי להשלימה, ואין משמעות לדבריו של המערער לפיהם רוב האבנים לא פגעו ביעד.

           לפיכך הורשע כאמור, המערער בשתי עבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין. בנוסף הורשע כאמור על פי הודאתו בעבירות של התפרעות, ושהייה בשטח סגור.

5.        מהתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי עלה כי המערער היה בעת ביצוע העבירות תלמיד ישיבה אשר ציפה לגיוסו לצה"ל ורצה להתגייס ליחידה קרבית. הדבר נמנע ממנו עקב מעצרו בתיק והוא הביע אכזבה רבה בשל כך. עוד עלה מהתסקיר כי למערער אין ערכים או נורמות עברייניות והוא בעל דפוסי חשיבה נורמטיביים. על פי התרשמות שירות המבחן, המערער הבין את האישומים נגדו, הוא התקשה לראות עצמו כמי שפעל בכוח ובאלימות והסביר את התנהגותו ככזו שנבעה מתפיסות אידיאולוגיות בהן אחז. המערער הודה כי טעה כאשר חשב שהתנגדות אקטיבית תוכל למנוע את יישום תכנית ההתנתקות וציין כי כיום הוא מאמין שתפיסתו האידיאולוגית תמומש באמצעות לימוד תורה ועבודת כפיים. לאור גילו הצעיר והתקופה הממושכת בה שהה במעצר ממש ובמעצר בית לאחר מכן, המליץ שירות המבחן להטיל עליו עונש צופה פני עתיד.

           בא כוח המדינה טען כי המערער הוא אדם אלים ומסוכן אשר ניצל את גלי ההתנגדות על רקע תכנית ההתנתקות למימוש נטיותיו האלימות והגזעניות. המערער עמד בראש קבוצת מתפרעים שכל מטרתם היתה לפגוע בערבים באשר הם. המערער פגע בצעיר כשהוא כבר שכב פצוע ומדמם וללא יכולת התנגדות, דבר המעיד על אכזריותו. לטענת בא כוח המדינה לא ניתן לתת אמון בהבעת החרטה שהביע המערער, כפי שזו עולה מהתסקיר בעניינו. עוד נטען כי המערער הפר מספר רב של פעמים את תנאי שחרורו. לפיכך ביקשה המדינה להטיל עליו עונש מאסר בפועל ועונש מאסר על תנאי, שיהיו משמעותיים וזאת על מנת להוקיע את התנהגותו ולהרתיע בפני סוג של התנהגות כזו בעתיד.

           בא כוחו של המערער טען כי לא ניתן לנתק בין התנהגותו של המערער באירועים נשוא כתב האישום ובין הרקע וההקשר שבו בוצעו, קרי, על רקע יישום תכנית ההתנתקות. על כך יש להוסיף, לטענת בא כוחו של המערער, כי הצעיר הפלסטיני השליך אף הוא אבנים אל עבר חיילי צה"ל והאזרחים הישראלים, ומטרת החיילים היתה לעצרו. בנוסף, נטען כי הצעיר הפלסטיני, אשר ביצע אותה עבירה כמו המערער, כלל לא נעצר ולא הועמד לדין. עוד נטען כי בעת ביצוע העבירה היה המערער בן 18, על סף גיל הקטינות והתנהגותו נבעה מהתלהטות יצרים והיסחפות האופיינית לגיל זה. מאז התבגר המערער, התחתן ונטען כי התמתן בדעותיו. המערער אכן הפר את תנאי השחרור אולם פרט להפרה זו לא ביצע עבירות נוספות. בא כוחו של המערער ביקש מבית המשפט כי יסתפק בתקופת מעצרו הממושכת של המערער, כעונש של מאסר. המערער ציין כי השתנה והביע צער על המציאות אליה נקלע.